The Boondocks

רקע: ב1999 פרסם אהרון מקגרובר את הקומיקס הבונדוקס שעוקב אחרי מעלליהם של שני ילדים שחורים וסבא שלהם שעברו משיקגו הקשוחה לפרברי אמריקה הלבנה. הקומיקס צבר פופולריות וגם המון ביקורת על אמירות פרובוקטיביות של היוצר ושל הדמויות וב2006 נהפכה לסדרה ברצועה המבוגרת של קרטון נטוורק.


הקומיקס:
הדבר הראשון שאתה שם לב אליו בקומיקס זה איכות הציור הנמוכה. המון פעמים קשה לשים לב לדברים הקטנים שקורים בקומיקס, ההבעות פנים של הדמויות נורא מוגבלות, המון פעמים הדמויות פשוט נראות כמו "העתק הדבק" שהיוצר עושה. וזה מבאס, אין ספק. במקום לקחת שיעורים מקלווין והובס, שמה הציור מושקע, נראה כאילו הוא דווקא נלקח מגארפילד. וזה חבל, כי בקלות אני רואה אנשים שמתעלמים מהקומיקס בגלל איכותו הירודה – אבל ההפסד כולו שלהם. הקומיקס לוקח את כל מה שהוא לא השקיע בציור ומשקיע בכתיבה. רוב הקומיקסים מתעסקים בפוליטיקה ואירועים שקרו לאחרונה, וכך לקורא שלא יודע מה קרה באותו יום יהיה מאוד קשה להבין מה קורה ומה העלילה – וכך עוד פלח של קוראים הולך לו לאיבוד. וכמובן שכמעט כל מה שנאמר שם על פוליטיקה נמצא מהצד השמאלני הקיצוני של המפה עם התבטאויות משעשעות שיכולות בקלות לזעזע אמריקאים כמו למשל " הפרס לאיש השחור שהכי מבייש את הקהילה השחורה " שניתן שם בתחילת הקומיקס במקביל לפרסי הNAACP ( שניתנים לאנשים שנותנים הכי הרבה כבוד לפי השופטים ), וכך כמובן הוא מאבד לעצמו עוד פלח קוראים עם דעות יותר מתונות משלו. אבל למי שנשאר צפויה חוויה מצחיקה ביותר ונהדרת. כל הדעות מועברות לא בצורה מטיפה ומדי פעם אפילו לועגת לעצמה על הרדיקליות שלה, והכל נעשה גם כדי לעורר דיון ולחשוב אבל בעיקר בשביל להצחיק.

מה שעוד יפה בקומיקסים זה העובדה שגם עם היוצר שלהם היה זונח את כל הפוליטיקה והופך אותם לקומיקסים שהם לחלוטין מתמקדים בחיים שלהם ובהרפתקאות שלהם כמו שמדי פעם קורה – הקומיקס עדיין נשאר נהדר. למען האמת, רוב הקומיקסים הנהדרים שלו נמצאים דווקא בקטגוריות הלא פוליטיות (למרות שלא חסר גם קומיקסים נהדרים פוליטיים ).

בקיצור, מי שאוהב לקרוא קומיקס סטריפס אבל מחפש משהו קצת יותר קיצוני וחד מ"מאטס" או " קלוין והובס" מוזמן לקרוא את הבונדוקס ולהתבדר.


הסדרה –

אז איך מעבדים את הסדרה הזאת ולא מאבדים את החוד הפוליטי שלה? אמירות שאפשר להגיד בקלות ב3 פנאלים קשה למרוח על גבי 22 דקות והסדרה צריכה בעצם, למצוא דרך לספר עלילה שלמה אבל גם להעביר איזה שהוא מסר והיא מצליחה בהחלט. רוב הפרקים מתמקדים בנושא "שחור" כלשהו – מעולם דמיוני בו מרתין לותר קינג חי בימינו, לתרבות ה"אנטי-השתנקריות", למשפט של ר. קלי למרות שיש גם פרקים שרוב העלילה היא ברובה נורמלית ורק פה ושם נכנסים להם כמה פרטי עלילה שקשורים יותר לשחורים. והכתיבה, כמו בקומיקס, מופלאה. הדמויות נהדרות, הבדיחות מצחיקות והכל עובד. ויותר מזה שהכל עובד – סוף סוף הדמויות נראות נורמליות.

אחד היתרונות הגדולים של הסדרה היא הציור שלה – משהו שמשלב בין אנימציה יפנית ולאנימציה אמריקאית (א-לה אווטאר) ופשוט נראה יפה בצורה מוגזמת. ולמרות שיש פרקים בעונה הראשונה שנראים כאילו האנימציה עשויה בפלאש ולא ביד, העונה השנייה והשלישית רק משתפרות באיכות הציור והאנימציה והכל עובד חלק.

מה שטוב בסדרה זה שבתוך 22 דקות יש מספיק זמן להסביר על מה הפרק שלך עוסק ועל מה הוא מדבר – וכך גם אם אתה לא לחלוטין יודע כל דבר על התרבות השחורה האמריקאית – הפרק יסביר לך. מדי פעם בצורה ישירה בקולו של הגיבור הראשי – יואי פרימן ומדי פעם בצורות עקיפות כאלה ואחרות. ובכך מקומיקס שעובד לקהל מאוד מצומצם – הסדרה יכולה לעבוד לקהל הרבה יותר רחב ולהצחיק הרבה יותר אנשים – גם כאלה שמחפשים אמירה פוליטית, וגם כאלו שמחפשים סתם צחוקים רגילים.

 

אז מה שונה

הדמויות, בעיקר.

כלומר קצת קשה להגיד שחלקים בעלילה של קומיקס שנמשך כמה שנים הלכה, כי היא לא. מה שהשתנה בעיקר זה הדמויות והאופי שלהם.

יואי, הדמות הראשית, נהפך לדמות הרבה יותר חיובית וחכמה בסדרה. כל הפארנויות שלו ותאוריות הקונספירציה המופרכות שלו הלכו לפח ונשאר רק ילד צלול שרואה את האמת ורוצה לעשות את הדבר הנכון בעוד שכל השאר מסביבו מתחרפנים בגלל הדבר האחרון החדש שקורה. הדמות של הסבא, שבקומיקס היא חכמה ובעיקר מנותקת מהתרבות של הילדים ומרביצה להם ביתר קלות, נהפכה לטיפה יותר מטומטמת ומגוחכת במעבר. וגם ריילי נהיה פחות חד וממוקד כמו שהוא בקומיקסים והרבה יותר מופרע.

דמות נוספת שמחקו לחלוטין הייתה הדמות של חברו הטוב של יואי – סיזר. סיזר היה הרבה יותר מתון מיואי, אופטימי הרבה יותר ובכלליות יותר קליל ממנו אבל לא פחות מפוכח ממנו.

הדמויות הצדדיות של טום,שרה ובתם כמו גם הדמות של הדוד ראקס קיבלו הרבה יותר במה ומופיעות כמעט בכל פרק ופרק גם אם הן מועילות וגם אם הן לא.

אז מה עדיף?

הסדרה. בלי שום ספק.

הקומיקס הוא בהחלט נחמד ומומלץ למי שנהנה מקומיקסים – אבל הסדרה היא יצירת מופת שראויה שכל אחד יראה לפחות פרק אחד שלה.
כן, לא כל פרק הוא לכל אחד – אבל לכל אחד יש פרק אחד שהוא בטוח יהנה ממנו. אם הוא פחות פוליטי או יותר, אם הוא פארודיה על ראפרים או על הקולנוע – לסדרת הבונדוקס יש משהו להציע לכל אחד. לכו לראות עכשיו.

עכשיו!!!!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s