The Boondocks

רקע: ב1999 פרסם אהרון מקגרובר את הקומיקס הבונדוקס שעוקב אחרי מעלליהם של שני ילדים שחורים וסבא שלהם שעברו משיקגו הקשוחה לפרברי אמריקה הלבנה. הקומיקס צבר פופולריות וגם המון ביקורת על אמירות פרובוקטיביות של היוצר ושל הדמויות וב2006 נהפכה לסדרה ברצועה המבוגרת של קרטון נטוורק.


הקומיקס:
הדבר הראשון שאתה שם לב אליו בקומיקס זה איכות הציור הנמוכה. המון פעמים קשה לשים לב לדברים הקטנים שקורים בקומיקס, ההבעות פנים של הדמויות נורא מוגבלות, המון פעמים הדמויות פשוט נראות כמו "העתק הדבק" שהיוצר עושה. וזה מבאס, אין ספק. במקום לקחת שיעורים מקלווין והובס, שמה הציור מושקע, נראה כאילו הוא דווקא נלקח מגארפילד. וזה חבל, כי בקלות אני רואה אנשים שמתעלמים מהקומיקס בגלל איכותו הירודה – אבל ההפסד כולו שלהם. הקומיקס לוקח את כל מה שהוא לא השקיע בציור ומשקיע בכתיבה. רוב הקומיקסים מתעסקים בפוליטיקה ואירועים שקרו לאחרונה, וכך לקורא שלא יודע מה קרה באותו יום יהיה מאוד קשה להבין מה קורה ומה העלילה – וכך עוד פלח של קוראים הולך לו לאיבוד. וכמובן שכמעט כל מה שנאמר שם על פוליטיקה נמצא מהצד השמאלני הקיצוני של המפה עם התבטאויות משעשעות שיכולות בקלות לזעזע אמריקאים כמו למשל " הפרס לאיש השחור שהכי מבייש את הקהילה השחורה " שניתן שם בתחילת הקומיקס במקביל לפרסי הNAACP ( שניתנים לאנשים שנותנים הכי הרבה כבוד לפי השופטים ), וכך כמובן הוא מאבד לעצמו עוד פלח קוראים עם דעות יותר מתונות משלו. אבל למי שנשאר צפויה חוויה מצחיקה ביותר ונהדרת. כל הדעות מועברות לא בצורה מטיפה ומדי פעם אפילו לועגת לעצמה על הרדיקליות שלה, והכל נעשה גם כדי לעורר דיון ולחשוב אבל בעיקר בשביל להצחיק.

מה שעוד יפה בקומיקסים זה העובדה שגם עם היוצר שלהם היה זונח את כל הפוליטיקה והופך אותם לקומיקסים שהם לחלוטין מתמקדים בחיים שלהם ובהרפתקאות שלהם כמו שמדי פעם קורה – הקומיקס עדיין נשאר נהדר. למען האמת, רוב הקומיקסים הנהדרים שלו נמצאים דווקא בקטגוריות הלא פוליטיות (למרות שלא חסר גם קומיקסים נהדרים פוליטיים ).

בקיצור, מי שאוהב לקרוא קומיקס סטריפס אבל מחפש משהו קצת יותר קיצוני וחד מ"מאטס" או " קלוין והובס" מוזמן לקרוא את הבונדוקס ולהתבדר.


הסדרה –

אז איך מעבדים את הסדרה הזאת ולא מאבדים את החוד הפוליטי שלה? אמירות שאפשר להגיד בקלות ב3 פנאלים קשה למרוח על גבי 22 דקות והסדרה צריכה בעצם, למצוא דרך לספר עלילה שלמה אבל גם להעביר איזה שהוא מסר והיא מצליחה בהחלט. רוב הפרקים מתמקדים בנושא "שחור" כלשהו – מעולם דמיוני בו מרתין לותר קינג חי בימינו, לתרבות ה"אנטי-השתנקריות", למשפט של ר. קלי למרות שיש גם פרקים שרוב העלילה היא ברובה נורמלית ורק פה ושם נכנסים להם כמה פרטי עלילה שקשורים יותר לשחורים. והכתיבה, כמו בקומיקס, מופלאה. הדמויות נהדרות, הבדיחות מצחיקות והכל עובד. ויותר מזה שהכל עובד – סוף סוף הדמויות נראות נורמליות.

אחד היתרונות הגדולים של הסדרה היא הציור שלה – משהו שמשלב בין אנימציה יפנית ולאנימציה אמריקאית (א-לה אווטאר) ופשוט נראה יפה בצורה מוגזמת. ולמרות שיש פרקים בעונה הראשונה שנראים כאילו האנימציה עשויה בפלאש ולא ביד, העונה השנייה והשלישית רק משתפרות באיכות הציור והאנימציה והכל עובד חלק.

מה שטוב בסדרה זה שבתוך 22 דקות יש מספיק זמן להסביר על מה הפרק שלך עוסק ועל מה הוא מדבר – וכך גם אם אתה לא לחלוטין יודע כל דבר על התרבות השחורה האמריקאית – הפרק יסביר לך. מדי פעם בצורה ישירה בקולו של הגיבור הראשי – יואי פרימן ומדי פעם בצורות עקיפות כאלה ואחרות. ובכך מקומיקס שעובד לקהל מאוד מצומצם – הסדרה יכולה לעבוד לקהל הרבה יותר רחב ולהצחיק הרבה יותר אנשים – גם כאלה שמחפשים אמירה פוליטית, וגם כאלו שמחפשים סתם צחוקים רגילים.

 

אז מה שונה

הדמויות, בעיקר.

כלומר קצת קשה להגיד שחלקים בעלילה של קומיקס שנמשך כמה שנים הלכה, כי היא לא. מה שהשתנה בעיקר זה הדמויות והאופי שלהם.

יואי, הדמות הראשית, נהפך לדמות הרבה יותר חיובית וחכמה בסדרה. כל הפארנויות שלו ותאוריות הקונספירציה המופרכות שלו הלכו לפח ונשאר רק ילד צלול שרואה את האמת ורוצה לעשות את הדבר הנכון בעוד שכל השאר מסביבו מתחרפנים בגלל הדבר האחרון החדש שקורה. הדמות של הסבא, שבקומיקס היא חכמה ובעיקר מנותקת מהתרבות של הילדים ומרביצה להם ביתר קלות, נהפכה לטיפה יותר מטומטמת ומגוחכת במעבר. וגם ריילי נהיה פחות חד וממוקד כמו שהוא בקומיקסים והרבה יותר מופרע.

דמות נוספת שמחקו לחלוטין הייתה הדמות של חברו הטוב של יואי – סיזר. סיזר היה הרבה יותר מתון מיואי, אופטימי הרבה יותר ובכלליות יותר קליל ממנו אבל לא פחות מפוכח ממנו.

הדמויות הצדדיות של טום,שרה ובתם כמו גם הדמות של הדוד ראקס קיבלו הרבה יותר במה ומופיעות כמעט בכל פרק ופרק גם אם הן מועילות וגם אם הן לא.

אז מה עדיף?

הסדרה. בלי שום ספק.

הקומיקס הוא בהחלט נחמד ומומלץ למי שנהנה מקומיקסים – אבל הסדרה היא יצירת מופת שראויה שכל אחד יראה לפחות פרק אחד שלה.
כן, לא כל פרק הוא לכל אחד – אבל לכל אחד יש פרק אחד שהוא בטוח יהנה ממנו. אם הוא פחות פוליטי או יותר, אם הוא פארודיה על ראפרים או על הקולנוע – לסדרת הבונדוקס יש משהו להציע לכל אחד. לכו לראות עכשיו.

עכשיו!!!!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הקומיטמנטס


רקע:

הקומיטמנטס נכתב על ידי רודי דויל ופורסם ב1987 ועובד לסרט ב1991 על ידי אלן פארקר.

העלילה שמתרחשת באירלנד של התקופה ( שנות ה80) מספרת על ג'ימי ראביט שאחרי ששני חברים שלו מחפשים עזרה לכיוון עם הלהקה שלהם מחליט להקים להקת סול אירית בתקווה להביא אותם לגדולה.

הספר:
תמונת הספר
הדבר הראשון שתופס אותך זה הדיאלוגים, כי זה כמעט כל מה שיש. הספר לא ארוך ואפילו די קצר , והוא אפילו עוד יותר קצר כשמבינים שרוב השורות שלו הן דיאלוגים שכתובים באנגלית במבטא אירי כבד.  יש אכן תיאורים פה ושם, ומחשבות של דמויות ( בעיקר ג'ימי) נפרסות בפניך, אבל רום הסרט מתואר דרך הדאיאלוגים וגם, וזה חשוב – המוזיקה.  הספר מנסה לעשות את הבלתי האפשרי ולהעביר לך את המוזיקה דרך הדף, וזה נהדר וזה מצליח לחלוטין.

כן, אם אתם לא מכירים את השירים אז הסגנון שהספר לוקח כשהוא מתאר את השירים נראה לכם מוזר, אבל אם אתם מכירים אותם אז איך שהסופר מתאר את מה שקורה בשיר זאת הדרך המושלמת לתאר דבר כזה.

הספר נהנה ממגוון קללות וסגנון החיים האירים, והדיאלוגים הפשוטים אך חכמים שלו הם נהדרים, וכמו שאמרתי הם בעיקר מה שיש. מלבד התיאורים המדהימים של המוזיקה הספר שופע בהומור. כמעט כל דיאלוג שם, גם אם הוא לא מפיל לרצפה, הוא שנון או מצחיק או אם טיפת הומור. מספיק לשמוע פעם אחת איך אחת הדמויות יורדת על ג'ז בשביל להבין שזה מצחיק.

אז האם כדאי לקרוא את הספר? כן. אבל הבעיה של הספר זאת הקלילות שלו. ספר כל כך קליל שעובר בכזאת מהירות לא יישאר איתך הרבה. גם בן אדם שלא קורא מהר יוכל לסיים את הספר בכמה שעות וזה מצד אחד טוב, ומשאיר את הספר קצבי ומצחיק, אבל גם מוריד מהחשיבות שלו. זה לא ספר שהוא חובה של קריאה וחטא להחמיץ. זה פשוט ספר נהדר ומחמם לב שיכול להעביר לכם טיסה בתוך אירופה בכיף.

הסרט
פוסטר הסרט
רוב העבודה של הסרט הייתה כבר עשויה בשבילו – הספר כבר היו כתוב כמו תסריט מתלכתחילה ואין המון מקומות שאפשר לטעות עם העלילה. ולכן זה עדיין נחמד לראות את רמת ההשקעה שירדה כאן ללפרטים

הסרט לא נראה טוב, עד כדי כך שאח שלי חשב שהוא סרט דוקומנטרי, אבל הוא נראה בערך כמו העיר שאותה הוא מתאר והוא עוזר להשרות את האווירה של העיר – מחכה לאיזה משהו שיבוא ויגאל אותם.

אבל מה שהסרט מחסיר מהאיכות הטכנית, הוא משלים ביותר בשחקנים שלוקחים את הדמויות הדי שטוחות שלהם ועושים איתם נפלאות, ובעיקר – במוזיקה.

המוזיקה נפלאה. הלהקה של הסרט היא נפלאה ונהדרת, עד כדי כך שאחרי הסרט הם עדיין מופיעים איתה. הקאברים שהלהקה עושה נוגעים במקומות הנכונים ועושים שמח ועצוב. מוזיקת הסול נשמעת נהדרת , אם תהיתם, גם ששרים אותה חברה מצפון דבלין.

מה שמוביל לטענה הסופית היא שהסרט נהדר וכדאי לכם, אם לא ראיתם כבר, לראות אותו.

אז.

מה נחתך

לא הרבה, כמה דיאלוגים מוצלחים פה ושם ( שזה הגיוני וקצת עצוב ) ,דברים שירדו בשנייה שאין קריינות כי אין מה לעשות והחשיבות שיש לג'ואי כתור הדבק של הלהקה קצת ירד אבל שני הדברים העיקריים שנחתכו או נעלמו הם הסוף ואיכות הלהקה.

אתם מבינים, גם בספר הקומיטמנטס הם להקה אדירה, אבל הם להקה שמשתפרת ורק בסוף היא באמת נהיית להקה אדירה שרוצים כולם לשמוע אותה – בסרט כמעט מהרגע הראשון המוזיקה נשמעת נהדרת. ולכן הקשיים שיש לכאורה ללהקה בכלל לא מובנים – איך שלהקה כזאת טובה לא תצליח?

הדבר השני שהשתנה הוא הסוף – וזה… בסדר. שני הסופים מספרים בערך את אותו סוף , למרות שיש בכל אחד התרחשויות שונות אבל בסופו של יום האווירה של הסוף נשארה וזה בעיקר מה שחשוב.

מה נוסף

דמויות חדשות קיבלו הרבה יותר עור וגידים משהיה להם – ג'ימי ראביט נהפך לדמות שלמה עם חלומות משל עצמו ותוספים משונים, כמו כן לפתע המשפחה שלו נהייתה דמות ( ובעיקר אביו), וכך גם אמא של ג'ואי פייגן. דמויות קיבלו לפתע הקשר עם משפחה שהם צריכים לטפל בה, או דמי אבטלה שהם הולכים לאסוף ובכלליות נוצר מסביב לדמויות האלה עולם שלם שקצת חסר בספר, אבל לא יותר מדי בשביל לא להמאיס את עצמו .

אז מה עדיף –

הסרט.

כי כמה שהספר מצליח להעביר את המוזיקה עם המילים, זה עדיין לא אותה החוויה של לראות את הלהקה המוצלחת הזאת מנגנת. כי הדמויות נהיות יותר עמוקות ועם עולם מסביבם ובתוכם. כי אחרי שאתה רואה את הסרט אתה לא יכול לדמיין את הדמויות בשום גרסה אחרת מלבד זאת של הסרט.

עכשיו חשוב להגיד – לקרוא את הספר זה בהחלט לא חוויה נוראית, ואני חוזר ואומר שזה ספר כיף וקליל לקריאה. אבל עמוק בפנים, כולנו יודעים שמוזיקה צריכה להשמע.

 

 

פורסם בקטגוריה השוואות | עם התגים , | כתיבת תגובה

באטל רויאל

גיבורי הסרט

רקע:

"Battle Royale" הוא ספר שנכתב ב1996 על ידי קוסשון טאקאמי שהצליח למצוא חברה שתפרסם את הספר רק ב1999. שנה לאחר מכן יצא הסרט שעובד מהספר, וב2002 יצאה מנגה שמבוססת על הספר שאותה כתב טאקאמי.

העלילה מתרכזת בכיתה שמוצאת את עצמה באמצע של " משחק הכסאות המוזיקלים הכי חולני בעולם" – הם כולם נשלחים לאי וצריכים להרוג אחד את השני עד שיש מנצח אחד אחרי שכולם מתו.  הגיבור הראשי של הסרט הוא שויה – ילד יתום, והעלילה מתרחשת בעיקרה מהשנייה שהמשחק מתחיל.

הספר:
תמונת הספר
615 עמודים של טירוף נהדר. הספר מגיע עם המון חומרים והמון רקע – מברוס ספרינגסטין ועד התאבקות מקצועית דרך ג'ורג' אורוול – הספר מביא מספיק חומרים להשוואה ומטאפורות מעולמות מקבילים למה שאנחנו הולכים לקרוא.

הדבר הראשון שברור בספר הוא העולם – הספר מבסס את העולם שלו כעולם טוטליטרי לחלוטין שבו כל האנשים מדוכאים במדינה. הספר לא מתעלם מהעולם שהוא נמצא בו וכל דמות ודמות בו מושפעת מהעולם הטוטליטרי הזה – בצורה כזאת או אחרת. זה לא פרט משני, והתחרות היא לא סתם גימיק לספר – התחרות היא חלק מהמשטר הנוראי הזה וכל דבר שקורה בה הוא גם חלק מזה.

הדבר השני שבולט בספר הוא שלספר יש זמן לכולם – כמעט כל דמות ( ויש 42 ) מקבלת עולם פנימי ומחשבות משל עצמה. זה יכול להיות מעיק ובאמת המון דמויות דומות אחת לשנייה אבל גם ילדים בני 15 לרוב די דומים אחד לשני. ובכלל, אין פה דמויות קיצוניות – רוב הכיתה הם עדיין ילדים קטנים שמה שאכפת להם זה הילדה שהייתה להם עליה קראש או משחקי כדורסל או דברים דומים. כמובן שיש גם את המופרעים אבל הם, כמו במציאות, מיעוט. ובכלל, יחסית לרעיון התחלתי מופרך לחלוטין( במיוחד ב1996, הרבה לפני תרבות הריאילטי ) אין בספר רגעים שאתה מוצא את עצמך חושב שדמות מתנהגת בצורה מופרכת ללא היגיון.

הדבר השלישי שמייחד אותו הוא סגנון הכתיבה. חלקים מהספר כתובים בגוף שלישי וחלקים בגוף ראשון ומעל הכל מרחף חוץ מהאלימות והרגשנות הומור שחור ונהדר. המספר של הסיפור מתייחס לדמויות בריחוק ומסביר על הפעולות שלהן ולמה הן גורמות ואיזה פעולות שהן נמנעו מלעשות היו יכולות להרוג או להציל אותם. בכלליות הכתיבה נותנת לך תחושה טובה של מה שקורה ואתה אף פעם לא מרגיש אבוד. ויותר מזה- כשהכתיבה נהיית רצינית וצריכה לדבר על נושאים אמיתיים היא נהדרת. פסקאות שלמות על עבר של הדמויות או דיאלוגים של כמה עמודים לגבי החיים של הדמויות עוברים בקלילות ומרגישים חשובים לעלילה והכל כתוב בצורה מפליאה, מדויקת וחודרת.

והעלילה טסה. דמויות מתות בקצב כל כך מהיר שאתה לא מבין איך לפני שנייה היו עדיין 42 ילדים ועכשיו נשארת רק עם 20 ומשהו.

אז אם ספרים ארוכים לא מרתיעים אתכם, ואלימות נוראית גם לא – באטל רויאל מומלץ. יותר ממומלץ, באטל רויאל צריך להיקרא. מגיע לו. אם זה לא היה רעיון נוראי לתת לילדים בני 16 לקרוא את זה, זה היה צריך להיות חומר לבגרות. וכמובן שאין עותקים של הספר בארץ בעברית או באנגלית.

הסרט:
באטל רויאל - הפוסטר 

נתחיל מהסוף – הסרט מומלץ. גם לפני קריאה וגם אחריה. הסרט מדהים. נכון שיש מספיק שינויים שנעשו בדרך, והספר והסרט בהחלט לא מרגישים אותו דבר באווירה – אבל הסרט מדהים בכוחות עצמו.

הסרט חותר גם הוא לריאליזם, אם כי בצורה אחרת משל הספר. התחושה של הסרט היא יותר מחוספסת ומלוכלכת מאשר הספר שבו הכל מסודר ומוקפד. השחקנים ( אלה שיש להם יותר משלוש שניות לפני שהם מתים)  עושים עבודה נהדרת: כל דמות מעוררת בך בדיוק את מה שצריך בין אם זה סימפטיה או סלידה, בין אם זה בתפקיד קטן או בתפקיד משמעותי, כל אחד דורך על היבלות הנכונות.

ואחרי שביססנו פחות או יותר את שני היצירות בואו נעשה את ההשוואה ביניהם –

מה נחתך:

אין יותר משטר מדכא. מה שאומר שכל הסיבה הראשונית לבאטל רויאל צריכה להשתנות והיא נהיית קצת יותר הזויה – מתוכנית של משטר טוטליטארי מטורף זה נהפך לתוכנית להשתלטות על נוער סורר. השינוי הזה קצת קשה לבליעה אם חושבים על זה יותר מדי, אבל הסרט בחכמה לא באמת נותן לך זמן לעשות את זה.
בנוסף הלך ההומור של המספר, בגלל שהלך המספר ( ותודה לאל. אני לא יכול לחשוב על הסרט הזה עם קריינות)
עוד הלכו הירידה לפרטים של כל מוות ומוות – לא כל דמות בסרט היא דמות עם מחשבות, וחלק מהמיתות נראים רק למשך שניות בודדות על המסך.

עוד שונו חלק מסדרי המוות ( שזה, אה… ממש לא משנה), וסיפור הרקע של אחת הדמויות "הרעות" של הסיפור וראוי לציין  שמתוך שלושת הגרסאות ( מנגה-ספר-סרט) הגירסא של הסרט היא הכי… מובילה ישירות לדמות. הכי הגיונית. ה

בנוסף, שני דמויות ראשיות במשחק הפכו מתלמידים שהיו בכיתה לשחקנים מיוחדים שהצטרפו רק בשביל המשחק, שזאת החלטה שמורידה מהעוקץ של הפעולות שלהם ובעיקר מאוד תמוהה. אחת הדמויות שהוא סוציופט מאבד את כל החוזק הרגשי שלו ואת העובדה שהוא מוכן לרצוח בקרות את כל חבריו לכיתה בשנייה שאלה אינם חבריו לכיתה אלא ילדים שזרים לו.

מה נוסף:

טאקאשי ביט קיטאנו. בתפקיד המורה ששולח את התלמידים לוהק אחד האגדות של הקולנוע היפני, והדמות תפחה בהתאם. הדמות שלו של מנהל המשחק לא קשורה והסרט יכל להסתדר לחלוטין גם בלעדיה – אבל ההרחבה שעשו לדמות ( היא תופסת יותר זמן מסך מרוב התלמידים, בניגוד מוחלט לספר) עובדת ומוסיפה בגלל שעשו באמת דמות טובה, עגולה, מצחיקה ומעניינת.

עוד דבר ששונה יותר משנוסף זאת הסצנה בהתחלה שמסבירים להם על החוקים – במקום הנוקשות והאווירה הקשוחה שיש בספר מרגישים את האווירה של התלמידים המופרעים. התלמידים בסרט צועקים על המורה ורבים איתו ( בניגוד לספר). אפילו המקום שונה – מכיתה מלאה עם סדר מופתי שכל אחד יושב בכיסא שלו, יש כיתה נטושה, עם כמה כיסאות בודדים וסרט טלוויזיה עם כוכבת יפנית צעקנית שמסבירה להם על החוקים.ברוב הדברים הסרט מצליח בערך לעמוד בקצב של הספר, או כמעט לעמוד – אבל בסצינה הזאת בלבד שהיא קריטית לסיפור, מכיוון שהיא מציגה את המשחק לראשונה, הסרט הוא מושלם ועדיף על הספר בהרבה.

נהדר.

ואם אנחנו עדיין בהתחלה, סצנה שלא הייתה בספר אבל מאוד משמעותית נוספה לגיבור הראשי. משום מה חוזרים עליה פעמיים במהלך הסרט, ובפעם השנייה היא כבר פחות משמעותית, אבל הסצנה בהתחלה מכניסה אותך לסרט עם אגרוף לפנים.

אז מה לוקח:

אם נעשה רשימה של הסרטים האהובים עלי, והספרים האהובים עלי – הספר יהיה במקום גבוה יותר יחסית מאשר הסרט. אבל מכיוון שאנחנו לא נעשה רשימה כזאת אז התשובה היא ששניהם. הרבה יותר קל ( גם להשיג, וגם בחינת זמן) להשיג את הסרט ולראות אותו, אז אני כן הייתי ממליץ להתחיל ממנו, ואז לצלול לעולם המלא והאחר שהספר מציג, ואז לצפות בסרט עוד פעם, כשאתה מבין קצת יותר על הדמויות שמופיעות לחצי שנייה על המסך.

( בונוס : המנגה:

אוי לא. פשוט לא.

ציורים לא סימפטים, דמויות מגוחכות ולא אמינות, תסמונת דרגון בול זי ברגעים מסוימים, סקס מיותר ולא נחוץ. סיפורי רקע גרועים, מתוחים ולא נחוצים והפיכת הדמות הראשית לטרחן ונמושה מעצבן. פשוט פשוט לא. לא מבין איך הסופר של הסרט אמר שהמנגה מעבירה את הספר יותר טוב אבל זה לא בשבילי לדעת. פשוט לא.

לא קראתי את כולה, אז יכול להיות שיש עמודים שהופכים את הכל לבסדר. אבל חוץ מעמודים מסוימים – פשוט דבר גרוע.

פורסם בקטגוריה השוואות | עם התגים , | 5 תגובות

קריאה לא הכרחית

אתר זה מוקדש להשוואות בין הסרטים למקורם הספרותי.

כמו כן, ייתכן ויהיו בו עוד רשימות בנוגע לענייני תרבות כאלו ואחרים.

וזה כל המידע שאתם צריכים כעת.

פורסם בקטגוריה מילקי תות | עם התגים | כתיבת תגובה